נפשי- איפה אבקשך?

לכל אדם יש בחייו את השנה ההיא. 

השנה בה פתאום הוא עובר איזה גשר נעלם בין אתמול למחר.

כל אדם חווה את השלב הזה. 

יש שיקראו לזה התבגרות.

יש שיאמרו שזה איבוד התמימות.

אך כל אחד שעבר את השלב הזה יודע- 

שחייו נחלקים לחלקים.

והשנה ההיא מהווה קו מודגש וברור בין החלק שלפניה, 

ובין מה שאחריה.

בשבילי זו הייתה שנת ת.ש.ס.ה.

כל שנה, בהגיע הימים האלו אני נכנסת לסוג של בועה.

כאילו נכבה לי לרגע המנוע.
אנשים שמכירים אותי רק זמן קצר לא מבינים.
"את עייפה?" הם שואלים. "מרגישה טוב?"
והאמת שהכי קל לי לברוח לשם.
"כן אני חולה. לא ישנתי בלילה. ילדים, אתם יודעים."

עייפה.

כי איך אפשר בכלל להתחיל ולהסביר לאנשים מבחוץ מה קורה לי שם בפנים כל שנה. 

יצא לאריאל שרון וזה נופל גם ככה בשבועות שהם באסה.

לא שומעים מוסיקה. לא אוכלים בשר. אין חתונות. יש צום.
כן אני יודעת- זה בגלל החורבן ההוא מלפני 1945 שנים.
אבל נדמה שמאז ועד היום לכל דור ודור יש עוד ""סיבה" להרגיש את הכאב חזק בבטן.

מה עושים עם הכאב הזה בכלל?! ולאן מנתבים אותו?
אין משהו רשמי. אין קבר או מצבה.

רק כאב עמוק וחד שמבליח.

לפחות יש לנו את תשעה באב.

יומיים אחרי הגירוש הסתובבתי ברחוב יפו בירושלים. הרגשתי כמו בסרט איטי. הולכת נגד זרם אדיר של אנשים.

כולם נהגו כמדי יום ביומו. החופש הגדול בעיצומו.
אני חושבת שאז. 

זה היה הרגע.

של השבירה הסופית והטוטאלית.

שהבנתי שלא רק שיצאתי עכשיו מחלום בלהות-

אני עם הצלקות- לבד.

אלפי אנשים גורשו תוך שבוע.

והלבבות לא נרעדו.

הבתים נותצו לרסיסים בשניות. 

והאדמה לא הזדעזעה.

האדישות הזו- הרגה אותי.

מאז טמנתי את תמימותי עמוק עמוק בבטן פנימה.
ביום רגיל לא ניתן בכלל לדעת שהיא שם.
אני מחוספסת, שנונה, זורמת, תוססת.

כאילו מאומה לא קרה.

ורק ביום הזה- לעזאזל!

כמו נפתח לפתע צוהר קטן אל הנשמה. ואיני מצליחה עוד להחניק את הילדה התמימה ההיא שפוערת עיניים גדולות- ולא מסוגלת להבין. 

לא מסוגלת להכיל!

אלוהים שבשמיים!!! 

היא זועקת מקרבי.

איך?

זה 

קרה?

וכמו במכונת זמן משוכללת אני נשאבת למערבולת מסחררת שזורקת אותי אחורה ומנפצת את גופי על סלעי הזכרון.

 שברי התמונות, הקולות והריחות ננעצים בי ולא מרפים.

עד שאזיל דמעה.

פעם בשנה אני מוכרחה.

לֵבָכּוֹת 

את החולות ואת הדיונות.

את הגגות האדומים.

את הים הטורקיז הצלול.

את החממות והטרקטרונים.

את בתי הכנסת וגני המשחקים.

את זיעת החקלאים

את האומץ והנחישות

את ההאחזות בקרקע החולית

את הקהילתיות וטוּב הלב

את הילדוּת ואת התוׁם

את התמימוּת

את התמימוּת

את התמימוּת

..................

ושוב-

אתפוס חזק את הילדה.

זו שתקוותה התנפצה,

והיא עודנה חובקת את השברים

יחד עם קרעי ליבה.

ואדחוס 

ואקפל 

ואצמק

אותה לתוך דל"ת אמותיה

בפינה ההיא 

הנשכחת 

בלב.

לינקים לאמיצים:

"נפשי אויה נפשי- איפה אבקשך?!"

זה היה ביתי

אחת השקיעות התמימות האחרונות בגוש- בגן המשחקים- ימים ספורים לפני הסוף

מבין החרכים

מגיל קטן מאוד הייתי שותפה לעולם התורה והלימוד של אבא שלי. בכורה להוריי, אבי הצעיר תמיד התנהג איתי בפשטות וכנות. סיפורי תנ"ך לפני השינה, שאילת שאלות ופילפולי קושיות סביב שולחן השבת- אבא תמיד שלח אותי לארון הספרים להסתכל, ללמוד ולהחכים בעצמי.

זכרון ילדות מתוק נושן- אנחנו גרים בניו יורק בשליחות, ואבא מעיר אותי מוקדם בבוקר, לוקח אותי עימו לבית הכנסת, שיעור בדף היומי, ואחריו מוביל אותי בזמן לבית הספר ואני ילדה בכיתה ג'.

אבל כך היה זה תמיד. אולי בסביבה האמריקאית הפתוחה זה התאפשר יותר, קבוצת לימוד משכימי קום במחנה הקיץ בה אבא עבד. התלוותי אליו לכל שיעור, הרצאה ודרשה שנתן וגמעתי את המילים בשקיקה.

אלול- אבא מעיר אותי לפני עלות השחר ואני מקפידה כל בוקר ובוקר לרוץ אחריו לבית הכנסת ולחוות סליחות ספרדיות עם מנגינה מתוקה מתוקה. אני הבת היחידה בעזרת נשים והגבאי הנחמד עובר עם כוסות תה מהביל, נכנס גם אליי ומגיש בחיוך.

מנגינת ילדותי היא מנגינת טעמי המקרא.

מאז שאני זוכרת את עצמי אבא מלמד בני מצווה לקרוא בתורה. ובכל ערב שבת כשאני כבר במיטה אני שוכבת ומקשיבה לאבא שחוזר על הקריאה למחר וקלוו מתנגן, צלול ומתוק.

צלילי בית אבא.

אבא מלמד את אחי לשיר אנעים זמירות- אני קולטת מהר ושרה שוב ושוב בבית, בשולחן שבת ובכלל. כל כך רוצה גם.

בת מצוה- אני רוצה ללמוד את טעמי הפרשה לי- אבא מסכים בשמחה. חושבים אולי למצוא מניין נשים באפרת לקריאה ובסוף הרעיון מתמוסס.
אחי לומד לבר מצוה- אני לומדת מהאזנה את הפרשה שלו ומקנאה.

תמונות הילדות שלי בהן אני עומדת בעזרת נשים ומציצה בין החרכים של המחיצה עולות שוב לנגד עייני. התחושה הזו של הצצה, של עמידה מבחוץ למקום ההתרחשות צרובה לי עמוק בתודעה. ואיתה מגיעה גם תחושת הערגה.
השתוקקות, כמיהה, משיכה.
למה אין לי חלק בזה? מדוע אני נותרת מאחור?

בשמחת תורה עומדות כל הנשים מביטות על הגברים הרוקדים ומרכלות. אני בת 14. נעמדת על כיסא וקוראת "למה אנחנו לא רוקדות? שמחת תורה ורק מדברות?" הנשים המבוגרות מביטות בי במבטים אדישים/ מוכיחים/ מופתעים- ואני נאדמת.
יותר לא חזורת לבית כנסת של השכונה בשמחת תורה. מוצאת מניין בו נשים גם רוקדות- עם ספר תורה.

פורים- מגילת אסתר. קבוצה של נשים שלא יכלו להגיע ולשמוע מגילה עם הציבור בבית הכנסת- מי מגיע לקרוא להן? גבר. אחת הנשים עומדת וקוראת את הברכה (כי הגבר כבר יצא ידי חובה) ואז הגבר עומד, מוקף נשים וקורא להן.
קשה לי. יותר מאוחר אלמד בעצמי את הטעמים. 

בסוף מגיע השלב בו אני גם קוראת לנשים נוספות.

כל עוד היית רווקה- עוד הצלחתי. ללמוד תורה, להתפלל, להקפיד על מניין, סליחות וברכות.
ואחרי הנישואין והילדים מה?
כשכל מה שמחבר אותי לעולם התורה בחיי היומיום האפורים- זה המנהגים וההלכות שתלויות בזמן. פתאום יש ראש חודש, פתאום יש חג. יש שבת. הדלקת נרות. לפעמים תפילה.
בשבתות בקיץ משכיבה את הילדים ונשארת בבית.

ואז מה? קידוש. רוצה לקדש את השבת. האיש שלי  היה בתפילה, עמד ואמר "ויכולו השמיים והארץ" העיד על שביתת האל מכל מלאכתו. ואני- חייבת גם- מדאורייתא.
קידוש. אקט קטן של חיבור לקודש.

ניכסו הגברים את התורה לעצמם

לאחרונה סער עולם הפייסבוק (ובעקבותיו התקשורת) סביב עדויותן של נשים רבות על ההטרדות והפגיעות המיניות שחוו במהלך חייהן. על המהלך היו דעות לכאן ולכאן. 

בהתחלה, יש להודות, סלדתי מהעניין וזה היה נראה לי מיותר- למה לפתוח פצעים ישנים שהגלידו? בואו נתקדם הלאה. למה צריך לחזור ולפשפש בזה? אבל ככל שראיתי יותר ויותר פוסטים פתאום חשבתי- זה כמו המודעות לסרטן השד. עד שלא עושים איזה קמפיין אידוטי זה כנראה לא נכנס לאנשים לראש.... ואילולא היה זה נושא כה רגיש הייתי אומרת- יאללה! בואו נעשה שבוע מודעות להטרדות מיניות ושכל אישה במדינה הזו תשתף בסיפור אחד קטן- ואז, אולי סוף סוף יפול האסימון לאנשים.

אחרי שגם אני שיתפתי משלי, ואחרי שראיתי את ההדים שנוצרו- פתאום הבנתי עד כמה הגברים לא מודעים לsate of mind התמידי של אישה.

בכלל לא במודעות שלהם והם לא מבינים איך זה להסתובב כל הזמן עם פחד תמידי, עם חוש שישי נוסף ב"היכון". איך כל הליכה בסמטה חשוכה, בגרם מדרגות אפל, איך כל עצירת טרמפים או טיול בחו"ל מלווה בדריכות נוראית.

אישה לומדת די מהר ומגיל צעיר להיות ערנית ודרוכה. חציית רחוב בו עובדים פועלים ששורקים (ולא, השיר על אהבת פועלי הבניין הוא לא באמת חמוד) נסיעה באוטובוס כשגבר יושב צמוד מדי, נסיון להשאר מנומסת כשכל מוכר/ מאבטח/ נהג מונית נחמד מדי, מחמיא מדי, פולש מדי למרחב...

כל אלו הן חוויות שזרות לגבר הממוצע. הן בכלל לא עולות בדעתו. ומשם כמובן הדרך קצרה לאמירות מסוג "הן מגזימות" "לא קרה שום דבר" "סתם מחפשות צומי" "פמניסטיות משוגעות"

ולמה אני מביאה את כל ההקדמה הזו? (כן זו היתה רק הקדמה)
כי מעניין לעניין באותו עניין.

גברים דתיים לא מבינים. לא יודעים ולא חושבים- מה החוויה של אישה- בת, שגדלה בחברה הדתית.

בשיחה עם האיש שלי היום אחרי צפייה בסרט גמר מרגש של בחורה בשם תהילה רענן- ישבתי והסברתי לו בדמעות, שלגדול כבת דתייה זה להיות מודרת מכל קשר לעשייה ולחיבור לעולם התורה והמצוות.
התחושה הזו של עמידה מבחוץ, של נספחת. של מבטים תמהים האומרים "מה מעשייך כאן?"
למדת גמרא במדרשה? למה? איך זה קשור אלייך בכלל?!
ולי זה צורם וצועק ומפריע.
איפה החלק שלי?

דודה שלי הוכרזה בין 50 המדענים הצעירים המשפיעים על העולם. יש האומרים שהיא במסלול לפרס נובל. יחסית צעירה וכבר פיתחה מחקר על רקמות מתאי גזע שכנראה ישפיעו על האנשות כולה.
אישה, דתיה, אמא לשישה משנה את פני הרפואה כפי שהכרנו עד היום. שמה ירשם בדפי ההיסטוריה.
מדהים לא?!
יש לי גם דודה שופטת, ואחת קלינאית תקשורת בעלת שם, מנהלת, פסיכולוגית- כולם מומחיות בתחומן....

אבל בעולם התורה מה? איך ייתכן שבחלק הכי מרכזי הקשור להיותנו יהודיות דווקא אין לנו חלק ונחלה?!
מדוע בתחום זה אין אישה המשפיעה בצורה כה משמעותית על עולם התורה?

בשם הצניעות, בשם הבורות ובעיקר בשם ההשפעות מבחוץ (הן המוסלמיות והן הנוצריות) ניכסו הרבנים בשנים האחרונות את עולם התורה לגברים בלבד. האישה הפכה במקרה הטוב לצופה מן הצד או בכלל לא לחלק מהתמונה. הפסיקות וההבחנות נעשו מנקודת מבט גברית בלבד עד כי נוצר שיח חד ממדי ופלקטי בבירור ההלכות - אפילו אלו הנוגעות לנשים עצמן!

ומיד יגיעו הקולות הזועקים: "רפורמיות! פמיניסטיות! משוגעות!"

כי זה הכי קל לצעוק את זה. כי באיזה שהוא מקום כל כך מפחדים מהרפורמיוּת שכבר אין מקום לשיח אמיתי, מעמיק וכנה על מקומה של האישה בהתנהלות הדתית בקהילה.
מרוב פחד זורקים את התינוק עם האמבטיה. לא משנה שבהלכה בכלל לא נאסרה הנחת תפילין על נשים, או קריאה בתורה, או קידוש או לימוד. 

"המדרון חלקלק" מנדים את הראש ברצינות תהומית.
אבל לכם הכי קל. 

"בואו נשאר במקום ולא נזוז ולא נטפס אל פסגת ההר שמא נמעד. "

לכם הרי אין מה להפסיד. התורה שלכם.

אבל כמו שאומרת נעמה, גיבורת הסרט "מאחורי המחיצה"- זה טבוע בנו עמוק הסלידה מאישה המניחה תפילין אבל מצד שני גם טבועה בנו הערגה וההשתוקקות לתורה- נמאס לנו להסתכל מעבר למחיצה כאילו לנו אין חלק בתורה.

על החתום-

יהודיה שהיא אישה.

נ.ב. מצרפת את הסרט באורך 10 דקות- מומלץ ביותר. אמיתי, נקי, עשוי בדיוק וברגישות- מבטא כל כך טוב את המתח, הסתירה והדיאלוג הפנימי שלי כאישה דתית.
מאחורי המחיצה

אדם- אישה- אמא- בישראל של היום.

התראיינתי היום אצל איש ציבור מכובד למשרה נחשקת ותובענית. אקדים ואומר שאני מעריכה את האיש רבות וכל עבודתו היא קודש לקידום נושאים חשובים במדינה.

הראיון לא היה ארוך, אך הוא הבהיר לי עד כמה החברה בה אני חיה עדיין שבויה במושגים נוקשים של סטריאוטיפים והיררכיה מגדרית.

התאכזבתי במהלך הראיון. שכן במשך כשמונים וחמישה אחוזים מהזמן, נסבה השיחה סביב היכולת (או אי היכולת) שלי להתחייב לעבודה כה אינטנסיבית כשבבית יש לי שתי ילדות קטנות.

נושא, שלו הייתי גבר, היה תופס אולי משפט וחצי (בו הייתי מבהירה שאני מחוייבת לעבודה ויודעת לנהל את ביתי) היווה את רוב הראיון.

זה לא משנה שיש לי המון עזרה מסביב, סבא וסבתא ודודות ודודים שעוזרים עם הילדות וגם לא משנה שבעלי סטודנט עם זמן גמיש.

זה מפחיד לשכור אותי לעבודה. כי אני אמא.

לא יצא לי לספר (וגם לא נשאלתי) על כישורי הניהול שלי, על יכולת עבודה תחת לחץ, ראש יצירתי ושאר עיניינים שהייתי חושבת שיעניינו מעסיק פוטנציאלי.

לא. נשאלתי על היכולת שלי לנהל את משפחתי.

אני בטוחה שהאיש המכובד כלל לא התכוונן לכך. אך אפילו כשהבהיר לי שהעבודה במשרד דורשת סדר וארגון הקפיד לציין פעמיים שאין הוא מתכוון לסדר ונקיון שמנהיגים במטבח (רק חבל שבזבז את הדוגמא הנ"ל על מישהיא שבעלה הוא זה שמבשל ומנהל את המטבח בבית).

וזה לא רק לעבודה תובענית שכזו, כמעט לכל משרה אליה התראיינתי, שאינה הוראה, נשאלתי שוב ושוב על היכולת שלי לתפקד כאמא וכאשת מקצוע.

זה ממש מתסכל, אני חייבת להודות. כבר איני אדם- אישה, עם יכולות, כישרונות ואיכויות. אני מוגדרת על ידי העובדה שאני אמא. הרי אף אחד לא ישאל גבר איך בדיוק הוא מתכוון להתמודד עם העבודה והמשפחה והיכן בדיוק ישים את הילד אחרי המעון. ההנחה המקדימה היא שיש מי שייטפל בילדיו בהעדרו (האמא) אך אין זו ההנחה במצב ההפוך. השאלות שנשאלתי בראיון רמזו לכך שאם אעבוד עד מאוחר ילדיי יתגלגלו ברחובות ללא טיפול. ולי בא לצרוח: אבל יש להם אבא! ואפילו אחד נהדר!

בכלל, כנשים, אנחנו גדלות בתקופה ובחברה הדוחפת ודוגלת במימוש עצמי, בתרומה לחברה ובמסר של "את יכולה להיות מה שאת רוצה".

כן... עד שאת הופכת לאמא. מקומות עבודה ייקחו אותך אליהם בשמחה- כל עוד את אישה- גבר. או בעצם גבר בגוף של אישה. ככה הם פתוחים, ליברליים ומתקדמים (הם הרי מעסיקים נשים במשרות בכירות) בלי באמת להעסיק אישה (כי היא רווקה ונטולת ילדים ובעצם בדיוק כמו גבר).

אבל השאלה האמתית, וכאן בעצם נוכל לבחון את רמת השיווין בישראל- היא מה מספר הנשים שהן אמהות המועסקות במשרות בכירות לעומת גברים שהם אבות.

כאן לצערי תצטייר תמונה קצת פחות יפה.

וההסבר לתופעה הוא גם די פשוט. שיווין אמיתי הוא לא לקחת שני אנשים שונים ולהתייחס אליהם באותה צורה, אלא לתת לשניהם את אותה הזדמנות שווה- כל אחד עם נסיבותיו הוא. והאמת שלתת הזדמנות שווה גם לנשים (או נכים, דרך אגב) זה כאב ראש גדול ודורש מאמץ. מאמץ שבסופו של יום, רוב המעסיקים לא מוכנים אליו.

כי להעסיק אישה זה אומר שאולי יום אחד היא תהיה בהריון ותצא לחופשת לידה, ותניק או תשאב ותקח ימי מחלה. וגם אם כל אלה מגיעים לה מידי החוק, כולם מעדיפים עובד כנוע וממושמע שירצה את העבודה בכזו רמה שלעולם לא ייקח ימי מחלה ויהיה נשוי למשרד.

עצוב לי היום, לגלות מחדש, עד כמה החלומות אליהם אני שואפת רחוקים ממני.

כל חיי חונכתי לשאוף גבוה, לחלום, להשפיע ולעשות. אך באותה מידה גם חונכתי לערכי משפחה, לקשר זוגי, לבית וילדים.

גדלתי במשפחה בה כל דודותיי מגשימות את החלום- אחת שופטת, אחת חוקרת בעלת שם עולמי עוד אחת דוקטור עם המצאות מהפכניות. וכולן גם גידלו, בעזרת אנשיהן היקרים, גם משפחה לתפארת ומרובת ילדים.

את האידיאל נשמתי מגיל אפס. חבל לי שהמציאות בה אני נתקלת רחוקה משם מרחק גדול.

על תקשורת. אה?! פוליטית!

את הסמניריון שלי בתואר בתקשרות כתבתי על השפעות של תקשורת ופוליטיקה אחת על השנייה. היומיים האחרונים היווי עבורי מחקר מרתק בנושא התקשרות הישראלית והפוליטיקה.
זה לא סוד שהתקשורת בישראל נוטה מעט על צידה לכיוון מסויים של המפה הפוליטית. ועדיין, מכיוון שהיא בדרך כלל מנסה לשמור על חזות כביכול נייטרלית היא מצליחה להיות מאופקת באופן יחסי.
ואולם- העלבון האחרון שספגה התקשרות מהממשלה פשוט עלתה לה לראש והיא איבדה את היכולת לראות בצורה ישרה ושחררה את כל הרסנים שעוד נותרו.


זה נכון שלכל מצב יש לפחות שתי נקודות מבט- סתם נקח דוגמא פרועה- נגיד שרה"מ מכריז שכנראה אין ברירה אלא ללכת לבחירות (שרוב הסיעות יצאו מהם נפסדות) ובדקה ה99 מוצא פתרון שמביא לממשלת אחדות ולפתרון סוגייות חשובות שמעסיקות את כלל הציבור בישראל. במקרה היפותטי שכזה יש שתי דרכים בהם יכול עיתון גדול לצאת בכותרת למחרת- הראשון: "תרגיל סופר מסריח- עבדו עלינו" ובכל מדינה אחרת שאינה ישראל אני מניחה שהיה גם עיתון שהיה יוצא בכותרת שכזו: "הצלה של הרגע האחרון! מהלך מבריק של מנהיגים"


אותי מעניין לבחון את התקשרות עויינת הימין בישראל אשר בעצמה הפכה למזגזגת וצבועה. אז בואו נבחן יחד את התהליך שקרה-


* האופוזיציה וראשי המחאה ה"ספונטנית" (שתוכננה לפרוץ בספונטניות בקיץ) קראו להפלת הממשלה. הם הודיעו שילכו לבחירות ויהי מה. עד כאן טוב ויפה (אליבא דתקשרות)


* רה"מ לא מתרגש ומודיע שאם זה מה שרוצים- אז הולכים לבחירות.


*הסקרים מראים שהמרוויח העיקרי מבחירות ברגע זה יהיה לא אחר מרה"מ בעצמו וסיעתו והמפסידים הגדולים הם האופוזיציה שהולכת להתרסק למיליון חתיכות


פתאון המצב לא נחמד כל כך. זה לא מה שתיכננה האופוזיציה (או התקשרות דרך אגב). לפתע צצות להם כתבות וניתוחים- חלקם מנסים להשפיע על דעת הקהל כבר מרגע זה ויוצאים נגד רה"מ בכל כתבה אפשרית, חלקם מנסים לעזור לאופוזיציה ולהציע כל מיני שילובים והתאחדויות כדי להציל את המצב- וכולם מצטטים את "הציבור" שכועס על הבחירות ה"מיותרות" שיעלו למדינה 400 מיליון שקל ורק יחזקו את הממשלה הקיימת.


ובמקביל- כולם מתכוננים לבחירות. שוכרים יועצים, מתכננים תכנונים- והתקשרות מחככת ידיה כמו לקראת ארוחה גדולה.


אלא- שהפתעה! באמצע הלילה (לאחר שחלק מהעיתונים הגדולים כבר הדפיסו על השער כותרות ענק המכריזות על מועד הבחירות) יצא רה"מ במהלך מבריק עם ראש האופוזיציה- איחוד!


מה המשמעות של  איחוד?
* ייצוג של יותר דעות בממשלה.
* טיפול בבעיות גדולות שמעסיקות את רוב העם (חוק טל וכדו)
*סיום קדנציה של ממשלה בישראל כמו שצריך
*חסכון של בחירות מיותרות ויקרות וקיץ מטורלל לאזרח בישראל.


אלא מה? שהתקשרות נשאר עם המכנסיים למטה. האמת שהיא הרגישה שקצת עשו ממנה צחוק. היא לא רגילה ללכת שולל והיא לא רגילה למצב בו היא לא נמצאת בסוד העיניינים. מבחינתה- לא יעלה על הדעת שיעשו מהלך שכזה באישון לילה- כשהיא כבר הדפיסה כותרת אחרת. הכתב הממוצע אוהב לצאת יודע כל, כזה שמקושר ומבין ויודע ומסביר לציבור המטומטם- ופתאום, מציאות חדשה ולא הכי נעימה....


אז לעזאזל הכל ולעזאזל טובת המדינה והציבור- התקשרות יוצאת למחלמה!
כל כתבה אפשרית אתמול יצאה נגד המהלך "המסריח" של ביבי. למי לא השוו אותו? לדיקטטורים ולפושעים הכי גדולים של האנושות. השמיצו כמו שבחיים לא עשו. וכמובן יצרו באזז סביב הפגנה טיפשית של פחות מאלף איש שבאו להפגין שאין אופוזיציה (נו באמת!)


השיא מבחינתי הוא תרשים שמצאתי היום בווינט- שימו לב:



טור של מנצחים וטור של מפסידים- ונחשו מי בצד של שלי ויאיר?
נכון. אנחנו. "הציבור" (אותו ציבור שהסקרים ניבאו שייצביע ברובו לליכוד ויחזק את ממשלת הימין)
וההסבר הכי מצחיק לדעתי- "שוב הפוליטיקאים הבטיחו לכם ושוב לא קיימו"
הבטיחו מה? בחירות? למי זה היה טוב? זה כמו שמישהו יצמיד לכם אקדח לרקה וברגע האחרון יסיט את האקדח ואתם תכעסו עליו כי כהוא הבטיח לכם שאתם עומדים למות ועכשיו הוא לא קיים....


אה רגע... בעצם שכחתי. שהציבור= התקשורת. והתקשורת באמת מרגישה שגנבו לה את הסוכרייה.
הבטיחו לה דם הבטיחו מכות והבטיחו עונה לא רעה לחדשות. והנה הגיע ביבי הביריון וחטף את הסוכרייה שלהם מתחת לאף.


תנו לרחם עליהם שתיים ורבע שניות.....
.....
ולקוות שיום אחד תהיה בישראל גם תקשורת מקצועית, שתייצג את הציבור האמיתי ותשרת אותו- בלי מניפולציות בלי תרגילים מסריחים וסופר מסריחים ובלי נסיון לשטיפת מוח מיותרת, כפי שקורה במדינות אנטי דמקורטיות למיניהם....


רוצים תקשורת נקייה ואחרת! (סליחה יאיר, שגנבתי את סיסמאת הבחירות שלך. לא בטוח שתצטרך אותה יותר)

מה בין טלאי צהוב לעיוורון

אקדים ואומר בפה מלא ולשון ברורה- אני נגד שימוש בסמלי שואה. 
אז הנה כתבתי. אפשר להיות רגועים ולנסות לקרוא את הפוסט הבא בראש פתוח ונסיון לחשיבה חדשה


אני מוצאת שיש משהו קצת מוזר בכך שאחרי מיצג כמו זה שנעשה אמש בכיכר השבת קמים במהרה כל החשובים והידוענים ומגנים בכל תוקף.
שאתרי החדשות עושים תחרות ביניהם מי יראיין יותר ניצולי שואה או בן של ניצולים שיאמר עד כמה הוא מזועזע ופגוע אישית מארוע בלתי נתפש שכזה.
בכנסת ימהרו לגנות ולהציע הצעת חוק חדשה שתאסר שימוש בסמלי שואה! (ואז מה? כל אומן שיציג בתערוכה שלו משהו עם נגיעה לשואה ייעצר?)


אני חושבת ש"כשרונה" הגדול ביותר של התקשורת כיום הוא בכך שהיא מצליחה לקחת כל ארוע ולהאיר דרכו בדיוק את הנושא שמתאים לעורך החדשות להדגיש באותו יום.


זה מזכיר לי בדיחה דוסית ישנה על רב שידע רק  דבר תורה אחד טוב על פרשת קורח ותו לא. אז הוא קרא לכלב שלו קורח ולכל מקום שהיה הולך וביקשו ממנו לומר דבר תורה הוא היה מתחיל לדבר ופתאום הכלב היה נובח אז הוא היה פונה אליו ואומר: "שקט קורח!" ופונה חזרה לקהל: "אה- זה מזכיר לי דבר תורה יפה לפרשת קורח..."


זה כאילו יושב העורך ומולו מודגש במרקר הנושא החם של השבוע/ חודש וכל ידיעה שנכנסת איכשהו מזכירה את הנושא הנ"ל.
כרגע נראה שהנושא הכי לוהט- זו שנאת החרדים והדרכים לגרום לכך שכולם ירצו להרוג אותם או לפחות לחוקק חוק שמכריח אותם או להפוך לחילונים או לצאת מהארץ... אה- זה מזכיר לי... 1492... גירוש ספרד...
הגדילה לעשות כתבה אשר ראיינה את השר יוסי פלד וגם לאחר שהלה אמר בפירוש שהוא בעד הדברות חלבה ממנו אנחה קורעת לב והודאה שיכול מאוד להיות שהדברות לא תעבוד ואז נצטרך להשתמש באמצעים אחרים- שלוש נקודות.


לשאול את השאלות הנכונות
חשוב להדגיש שיש כאן שני נושאים שעורבבו על ידי התקשרות לאחד-
נושא ראשון- קבוצת קיצונים שיורקת על בנות קטנות בבית שמש (נושא שהתחיל עוד בספטמבר ודעך בשבועות האחרונים מחוסר עניין וארועים עד שצצה לה שוב "הדרת נשים" בתקשורת)


והנושא השני- אורח חייהם של החרדים בינם לבין עצמם. אנשים דתיים שמאמינים בצורת התנהלות מסויימת ורצונם (ואף זכותם) לחיות על פי אמונה זו בארץ היהודים.


לי נדמה שהתקשורת עושה שימוש בנושא הראשון על מנת לפגוע בנושא האחרון.


אשאל כאן שאלה-
אם אני מורה (חס ושלום) וילד מפריע בכיתה. מה עליי לעשות?
אם אתם בני 50 ומעלה ודאי תאמרו להעיף אותו מהכיתה/ לעמידו בפינה או לתת לו בסרגל, במקל מה שבא ליד...


אם אתם קצת יותר צעירים ומודרנים סביר להניח שלמדתם את כל הקורסים על החינוך החדש והשוני בין כל ילד וילד ועולמו הפנימי. וזה אומר שאתם בוודאי תייעצו לי לשבת איתו לאחר השיעור ולברר- למה הוא מתפרע? אולי יש אלימות בבית. אולי יש לו ADHD? אולי משהו כואב לו ? מפריע לו? עצוב לו? ומה לא...
כי הגישה כיום אומרת שילד שמרגיש בודד/ מותקף/ מאויים יתפרע בכיתה כדי למשוך צומת לב...


אלו היו שלושים שניות על חינוך ומכאן נחזור לעיניינו-
בעיניי חברה בריאה שבאמת ובתמים רוצה להתקדם ולשפר ואינה אכולת שנאה- צריכה לדעת לשאול את השאלות הנכונות.
ולא- לשאול כמה מקרה מסויים מזעזע או נורא- לא נחשב בגדר שאלה נכונה.


מגיעים אנשים שמרגישים איום ונורא במדינה הזו- ומבעים זאת. אתם יכולים לחלוק על הדרך בה בחרו (אבל זו היא בכל זאת דמוקרטיה) אבל יותר חשוב לנסות ולהבין למה קבוצה זו מרגישה ככה?
מה הביא אותם להשתמש בסמלים כה מזעזעים?
האם יכול להיות שבתוך כל השיח הציבורי איבדנו את עצמנו לדעת (מעט) וגרמנו לקבוצה די גדולה להרגיש נחותה יותר? מצורעת?


עוד דבר שקורה בתקשורת שלנו מדי פעם הוא החד צדדיות. בשביל הנושא החם של השבוע צריך רק צד אחד. 
נסקר את החרדים שקראו קריאות גנאי לחיילת אבל לא נסקר את קבוצת החילונים שרדפה אחרי בחורה חרדייה  וקיללה אותה. נסקר את ההיא שנדחפה לאוטובוס של חרדים וקראו לה לשבת מאחור אבל לא נסקר את האישה שיירקה לעבר גבר חרדי תמים.
התקשרות מלבה את האש ומפרסמת טוקבטים הקוראים למוות לחרדים או דברים אחרים שנשמעים כאילו נלקחו מקבוצות נאציות של שנות השלושים ואחר כך רצה לגנות את החרדים המעיזים לומר שהם מרגישים כמו בגרמניה הנאצית.


אז שוב למי שפיספס- אני נגד שימוש בסמלי שואה. אבל אני כן בעד שיח עמוק ואמיתי על הדברים שקורים בחברה שלנו. 
כי בין אלו יהיו נערי גבעות שמתפרעים או חרדים שמפגינים או מפונים מגוש קטיף (שדרך אגב גם אצלם היו חלק שלבשו טלאי צהוב) כולם הביעו תחושה עמוקה של חוסר צדק וסתימת פיות.
וסתם אנקדוטה קטנה- גם הקבוצה הזו כנראה הרגישה ככה...


הכלל הראשון בדמוקטיה הוא חופש הדיבור, ואם שוב ושוב הוא נלקח מקבוצות שונות באוכלוסייה- אל תתפלאו שכללים אחרים נשברים אף הם.

על עיניים צרות ושרפות

על יציאתו של רשב"י מהמערה קיימים סיפורים ואגדות רבות, אחד מהם מופיע בתלמוד הבבלי במסכת שבת: "ישבו שתים-עשרה שנה במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו? יצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו וישבו עוד שנה".


חוסר סבלנות היא תכונה המיוחסת לישראלי המצוי והיא קשורה קשר הדוק עם חוסר הסובלנות שלו כלפי אנשים שמסביבו. ביקורת היא דבר הרסני ובקטע לעיל היא משולה ממש לאש שורפת.
יש ימים שאני קוראת עיתונים ועולה לי לראש תמונה של אותו ישראלי מצוי יושב על כסא בחוסר מעש ויורה חיצי ביקרות והטפה לכל מה שנקרה בדרכו.
אנשים שעסוקים בלהחריב לעולם לא יצליחו ליצור.


יש אומרים שבעולם קימיים שני סוגי אנשים- אלו הרואים את חצי הכוס המלאה ואלו המבחינים בחצי הכוס הריקה.
כל זה אולי נכון- אך הרשו לי לנסח זאת אחרת- יש המביטים ומעריכים את הכוס של עצמם ויודעים שכמות הנוזל בתוכה תלויה אך ורק בהם. ויש שמצאו דרך נוחה יותר- תרוקן את הכוס של השני ואז בטוח תרגיש ששלך מלאה (גם אם אין בה כמעט דבר)
בימים האחרונים נראה  שיש מספר גורמים בולטים במדינה שדוגלים בשיטה השניה.


בין אם זו תנועת "שלום עכשיו" שפשוט קשה לה ואפילו בלתי נסבל עבורה לראות איך כוסה של תנועה כמו "אם תרצו" מתמלאת. עד כדי כך שהיא תגרום לכל התחרות להתבטל בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" כשבדרך היא מרוקנת גם את כל שאר העמותות המשמשות כקורבנות הקרב.
ובין אם זו חבורת אנשים שמרגישה שאם יהיו דתיים שיצליחו להתעמל בחדר כושר של הטכניון שעה ביום ללא נשים- זה פשוט יפגע באופן חמור בהנאה שלהם להתעמל מעורב בשאר עשרים ושלוש השעות ביום.


צרות עין שכזו היא זו אשר גורמת לאתרי תקשורת מובילים ולראשי אופוזיציה למיניהם לקפוץ ממקומם ברגע שנשמעות מחמאות על ראש הממשלה של ישראל.
לא ייתכן, לשיטתם, שגם קרה פה אסון וגם היה מישהו שפעל בצורה יעילה. שהרי בישראל של שנת 2011 אין דבר כזה אסון בלי אשמים. אם למישהו התרוקנה הכוס מיד צריך לחפש את מי להאשים בגניבה ובניצול של המצב. ואם יש אדם שכוסו נראית פתאום מלאה, זוהי ההוכחה הכי גדולה- ע"פ שיטתם- שזהו האיש שאחראי לחוסר אצלם.  
קראתי היום ציטוטים של "בכירם במפלגת השלטון" או "נציגי המשפחות שכולות המעוניינות להשאר בעילום שם" המביעים את תדהמתם מכך שיעלה בכלל על הדעת לתת מחמאה לאדם שגילה תושייה והנהגה בשעת צרה- הרי ברור שככל שראש הממשלה יותר בסדר אז המתים יותר מתים. יש פה מין משוואה מעוותת שכביכול ככל שנאדיר את נתניהו כך נשפיל את המתים ומשפחותיהם. אביא ציטוט של אב שכול מהאסון:
"הגזמה גדולה, כי נתניהו לא עזר ולא תרם כלום. הוא התחיל להתערב רק אחרי האסון הקשה. הוא מנסה לקבל את תמיכת הציבור על חשבון המשפחות השכולות"
שימו לב למספר נקודות- קודם כל- ביטול מוחלט של מה שכן עשה רה"מ. אחר כך טענה על כך שהוא בכלל התערב אחרי האסון (ומתי בדיוק רציתם שיתערב- כשלא היה אסון ולא היה במה להתערב?) וכמובן משפט המפתח והנקודה של כל המאמר הזה: המשוואה הברורה- אם ראש הממשלה מקבל תמיכה ברור שזה על חשבון המשפחות השכולות.


איפה נוצרה הקונספציה המוטעית (והישראלית להחריד) הזו?
נדמה שבארץ לא שמעו על "win win". הישראלי המצוי תמיד יחפש איפה דופקים אותו ומרוויחים על חשבונו.
וחבל.

כשאופוזיציה עסוקה בלהראות איפה הקואליציה גרועה יותר ממנה במקום לנסות פשוט לספק אלטרנטיבה טובה יותר זו תעודת עניות למדינה.

עין טובה זוהי דרך חיים שמאפשרת לאדם לראות את הטוב באחר ובעיקר לראות את הטוב בעצמו ולהתקדם בחיים.

זה נכון בזוגיות, זה נכון בעסקים ובטח שזה נכון במדינה קטנה ובודדה בתוך עולם של קיצונים מוסלמים ותהפוכות כלכליות.