על יציאתו של רשב"י מהמערה קיימים סיפורים ואגדות רבות, אחד מהם מופיע בתלמוד הבבלי במסכת שבת: "ישבו שתים-עשרה שנה במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו? יצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם. חזרו וישבו עוד שנה".
חוסר סבלנות היא תכונה המיוחסת לישראלי המצוי והיא קשורה קשר הדוק עם חוסר הסובלנות שלו כלפי אנשים שמסביבו. ביקורת היא דבר הרסני ובקטע לעיל היא משולה ממש לאש שורפת.
יש ימים שאני קוראת עיתונים ועולה לי לראש תמונה של אותו ישראלי מצוי יושב על כסא בחוסר מעש ויורה חיצי ביקרות והטפה לכל מה שנקרה בדרכו.
אנשים שעסוקים בלהחריב לעולם לא יצליחו ליצור.
יש אומרים שבעולם קימיים שני סוגי אנשים- אלו הרואים את חצי הכוס המלאה ואלו המבחינים בחצי הכוס הריקה.
כל זה אולי נכון- אך הרשו לי לנסח זאת אחרת- יש המביטים ומעריכים את הכוס של עצמם ויודעים שכמות הנוזל בתוכה תלויה אך ורק בהם. ויש שמצאו דרך נוחה יותר- תרוקן את הכוס של השני ואז בטוח תרגיש ששלך מלאה (גם אם אין בה כמעט דבר)
בימים האחרונים נראה שיש מספר גורמים בולטים במדינה שדוגלים בשיטה השניה.
בין אם זו תנועת "שלום עכשיו" שפשוט קשה לה ואפילו בלתי נסבל עבורה לראות איך כוסה של תנועה כמו "אם תרצו" מתמלאת. עד כדי כך שהיא תגרום לכל התחרות להתבטל בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" כשבדרך היא מרוקנת גם את כל שאר העמותות המשמשות כקורבנות הקרב.
ובין אם זו חבורת אנשים שמרגישה שאם יהיו דתיים שיצליחו להתעמל בחדר כושר של הטכניון שעה ביום ללא נשים- זה פשוט יפגע באופן חמור בהנאה שלהם להתעמל מעורב בשאר עשרים ושלוש השעות ביום.
צרות עין שכזו היא זו אשר גורמת לאתרי תקשורת מובילים ולראשי אופוזיציה למיניהם לקפוץ ממקומם ברגע שנשמעות מחמאות על ראש הממשלה של ישראל.
לא ייתכן, לשיטתם, שגם קרה פה אסון וגם היה מישהו שפעל בצורה יעילה. שהרי בישראל של שנת 2011 אין דבר כזה אסון בלי אשמים. אם למישהו התרוקנה הכוס מיד צריך לחפש את מי להאשים בגניבה ובניצול של המצב. ואם יש אדם שכוסו נראית פתאום מלאה, זוהי ההוכחה הכי גדולה- ע"פ שיטתם- שזהו האיש שאחראי לחוסר אצלם.
קראתי היום ציטוטים של "בכירם במפלגת השלטון" או "נציגי המשפחות שכולות המעוניינות להשאר בעילום שם" המביעים את תדהמתם מכך שיעלה בכלל על הדעת לתת מחמאה לאדם שגילה תושייה והנהגה בשעת צרה- הרי ברור שככל שראש הממשלה יותר בסדר אז המתים יותר מתים. יש פה מין משוואה מעוותת שכביכול ככל שנאדיר את נתניהו כך נשפיל את המתים ומשפחותיהם. אביא ציטוט של אב שכול מהאסון:
"הגזמה גדולה, כי נתניהו לא עזר ולא תרם כלום. הוא התחיל להתערב רק אחרי האסון הקשה. הוא מנסה לקבל את תמיכת הציבור על חשבון המשפחות השכולות"
שימו לב למספר נקודות- קודם כל- ביטול מוחלט של מה שכן עשה רה"מ. אחר כך טענה על כך שהוא בכלל התערב אחרי האסון (ומתי בדיוק רציתם שיתערב- כשלא היה אסון ולא היה במה להתערב?) וכמובן משפט המפתח והנקודה של כל המאמר הזה: המשוואה הברורה- אם ראש הממשלה מקבל תמיכה ברור שזה על חשבון המשפחות השכולות.
איפה נוצרה הקונספציה המוטעית (והישראלית להחריד) הזו?
נדמה שבארץ לא שמעו על "win win". הישראלי המצוי תמיד יחפש איפה דופקים אותו ומרוויחים על חשבונו.
וחבל.
חוסר סבלנות היא תכונה המיוחסת לישראלי המצוי והיא קשורה קשר הדוק עם חוסר הסובלנות שלו כלפי אנשים שמסביבו. ביקורת היא דבר הרסני ובקטע לעיל היא משולה ממש לאש שורפת.
יש ימים שאני קוראת עיתונים ועולה לי לראש תמונה של אותו ישראלי מצוי יושב על כסא בחוסר מעש ויורה חיצי ביקרות והטפה לכל מה שנקרה בדרכו.
אנשים שעסוקים בלהחריב לעולם לא יצליחו ליצור.
יש אומרים שבעולם קימיים שני סוגי אנשים- אלו הרואים את חצי הכוס המלאה ואלו המבחינים בחצי הכוס הריקה.
כל זה אולי נכון- אך הרשו לי לנסח זאת אחרת- יש המביטים ומעריכים את הכוס של עצמם ויודעים שכמות הנוזל בתוכה תלויה אך ורק בהם. ויש שמצאו דרך נוחה יותר- תרוקן את הכוס של השני ואז בטוח תרגיש ששלך מלאה (גם אם אין בה כמעט דבר)
בימים האחרונים נראה שיש מספר גורמים בולטים במדינה שדוגלים בשיטה השניה.
בין אם זו תנועת "שלום עכשיו" שפשוט קשה לה ואפילו בלתי נסבל עבורה לראות איך כוסה של תנועה כמו "אם תרצו" מתמלאת. עד כדי כך שהיא תגרום לכל התחרות להתבטל בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" כשבדרך היא מרוקנת גם את כל שאר העמותות המשמשות כקורבנות הקרב.
ובין אם זו חבורת אנשים שמרגישה שאם יהיו דתיים שיצליחו להתעמל בחדר כושר של הטכניון שעה ביום ללא נשים- זה פשוט יפגע באופן חמור בהנאה שלהם להתעמל מעורב בשאר עשרים ושלוש השעות ביום.
צרות עין שכזו היא זו אשר גורמת לאתרי תקשורת מובילים ולראשי אופוזיציה למיניהם לקפוץ ממקומם ברגע שנשמעות מחמאות על ראש הממשלה של ישראל.
לא ייתכן, לשיטתם, שגם קרה פה אסון וגם היה מישהו שפעל בצורה יעילה. שהרי בישראל של שנת 2011 אין דבר כזה אסון בלי אשמים. אם למישהו התרוקנה הכוס מיד צריך לחפש את מי להאשים בגניבה ובניצול של המצב. ואם יש אדם שכוסו נראית פתאום מלאה, זוהי ההוכחה הכי גדולה- ע"פ שיטתם- שזהו האיש שאחראי לחוסר אצלם.
קראתי היום ציטוטים של "בכירם במפלגת השלטון" או "נציגי המשפחות שכולות המעוניינות להשאר בעילום שם" המביעים את תדהמתם מכך שיעלה בכלל על הדעת לתת מחמאה לאדם שגילה תושייה והנהגה בשעת צרה- הרי ברור שככל שראש הממשלה יותר בסדר אז המתים יותר מתים. יש פה מין משוואה מעוותת שכביכול ככל שנאדיר את נתניהו כך נשפיל את המתים ומשפחותיהם. אביא ציטוט של אב שכול מהאסון:
"הגזמה גדולה, כי נתניהו לא עזר ולא תרם כלום. הוא התחיל להתערב רק אחרי האסון הקשה. הוא מנסה לקבל את תמיכת הציבור על חשבון המשפחות השכולות"
שימו לב למספר נקודות- קודם כל- ביטול מוחלט של מה שכן עשה רה"מ. אחר כך טענה על כך שהוא בכלל התערב אחרי האסון (ומתי בדיוק רציתם שיתערב- כשלא היה אסון ולא היה במה להתערב?) וכמובן משפט המפתח והנקודה של כל המאמר הזה: המשוואה הברורה- אם ראש הממשלה מקבל תמיכה ברור שזה על חשבון המשפחות השכולות.
איפה נוצרה הקונספציה המוטעית (והישראלית להחריד) הזו?
נדמה שבארץ לא שמעו על "win win". הישראלי המצוי תמיד יחפש איפה דופקים אותו ומרוויחים על חשבונו.
וחבל.
כשאופוזיציה עסוקה בלהראות איפה הקואליציה גרועה יותר ממנה במקום לנסות פשוט לספק אלטרנטיבה טובה יותר זו תעודת עניות למדינה.
עין טובה זוהי דרך חיים שמאפשרת לאדם לראות את הטוב באחר ובעיקר לראות את הטוב בעצמו ולהתקדם בחיים.
זה נכון בזוגיות, זה נכון בעסקים ובטח שזה נכון במדינה קטנה ובודדה בתוך עולם של קיצונים מוסלמים ותהפוכות כלכליות.