התראיינתי היום אצל איש ציבור
מכובד למשרה נחשקת ותובענית. אקדים ואומר שאני מעריכה את האיש רבות וכל עבודתו היא
קודש לקידום נושאים חשובים במדינה.
הראיון לא היה ארוך, אך הוא הבהיר
לי עד כמה החברה בה אני חיה עדיין שבויה במושגים נוקשים של סטריאוטיפים והיררכיה
מגדרית.
התאכזבתי במהלך הראיון. שכן
במשך כשמונים וחמישה אחוזים מהזמן, נסבה השיחה סביב היכולת (או אי היכולת) שלי להתחייב
לעבודה כה אינטנסיבית כשבבית יש לי שתי ילדות קטנות.
נושא, שלו הייתי גבר, היה
תופס אולי משפט וחצי (בו הייתי מבהירה שאני מחוייבת לעבודה ויודעת לנהל את ביתי)
היווה את רוב הראיון.
זה לא משנה שיש לי המון עזרה
מסביב, סבא וסבתא ודודות ודודים שעוזרים עם הילדות וגם לא משנה שבעלי סטודנט עם
זמן גמיש.
זה מפחיד לשכור אותי לעבודה. כי
אני אמא.
לא יצא לי לספר (וגם לא נשאלתי)
על כישורי הניהול שלי, על יכולת עבודה תחת לחץ, ראש יצירתי ושאר עיניינים שהייתי
חושבת שיעניינו מעסיק פוטנציאלי.
לא. נשאלתי על היכולת שלי לנהל את
משפחתי.
אני בטוחה שהאיש המכובד כלל לא
התכוונן לכך. אך אפילו כשהבהיר לי שהעבודה במשרד דורשת סדר וארגון הקפיד לציין
פעמיים שאין הוא מתכוון לסדר ונקיון שמנהיגים במטבח (רק חבל שבזבז את הדוגמא
הנ"ל על מישהיא שבעלה הוא זה שמבשל ומנהל את המטבח בבית).
וזה לא רק לעבודה תובענית שכזו,
כמעט לכל משרה אליה התראיינתי, שאינה הוראה, נשאלתי שוב ושוב על היכולת שלי לתפקד
כאמא וכאשת מקצוע.
זה ממש מתסכל, אני חייבת להודות.
כבר איני אדם- אישה, עם יכולות, כישרונות ואיכויות. אני מוגדרת על ידי העובדה שאני
אמא. הרי אף אחד לא ישאל גבר איך בדיוק הוא מתכוון להתמודד עם העבודה והמשפחה
והיכן בדיוק ישים את הילד אחרי המעון. ההנחה המקדימה היא שיש מי שייטפל בילדיו בהעדרו
(האמא) אך אין זו ההנחה במצב ההפוך. השאלות שנשאלתי בראיון רמזו לכך שאם אעבוד עד
מאוחר ילדיי יתגלגלו ברחובות ללא טיפול. ולי בא לצרוח: אבל יש להם אבא! ואפילו אחד
נהדר!
בכלל, כנשים, אנחנו גדלות בתקופה
ובחברה הדוחפת ודוגלת במימוש עצמי, בתרומה לחברה ובמסר של "את יכולה להיות מה
שאת רוצה".
כן... עד שאת הופכת לאמא. מקומות
עבודה ייקחו אותך אליהם בשמחה- כל עוד את אישה- גבר. או בעצם גבר בגוף של אישה.
ככה הם פתוחים, ליברליים ומתקדמים (הם הרי מעסיקים נשים במשרות בכירות) בלי באמת
להעסיק אישה (כי היא רווקה ונטולת ילדים ובעצם בדיוק כמו גבר).
אבל השאלה האמתית, וכאן בעצם נוכל
לבחון את רמת השיווין בישראל- היא מה מספר הנשים שהן אמהות המועסקות במשרות בכירות
לעומת גברים שהם אבות.
כאן לצערי תצטייר תמונה קצת פחות
יפה.
וההסבר לתופעה הוא גם די פשוט.
שיווין אמיתי הוא לא לקחת שני אנשים שונים ולהתייחס אליהם באותה צורה, אלא לתת
לשניהם את אותה הזדמנות שווה- כל אחד עם נסיבותיו הוא. והאמת שלתת הזדמנות שווה גם
לנשים (או נכים, דרך אגב) זה כאב ראש גדול ודורש מאמץ. מאמץ שבסופו של יום, רוב
המעסיקים לא מוכנים אליו.
כי להעסיק אישה זה אומר שאולי יום
אחד היא תהיה בהריון ותצא לחופשת לידה, ותניק או תשאב ותקח ימי מחלה. וגם אם כל
אלה מגיעים לה מידי החוק, כולם מעדיפים עובד כנוע וממושמע שירצה את העבודה בכזו
רמה שלעולם לא ייקח ימי מחלה ויהיה נשוי למשרד.
עצוב לי היום, לגלות מחדש, עד כמה
החלומות אליהם אני שואפת רחוקים ממני.
כל חיי חונכתי לשאוף גבוה, לחלום,
להשפיע ולעשות. אך באותה מידה גם חונכתי לערכי משפחה, לקשר זוגי, לבית וילדים.
גדלתי במשפחה בה כל דודותיי
מגשימות את החלום- אחת שופטת, אחת חוקרת בעלת שם עולמי עוד אחת דוקטור עם המצאות
מהפכניות. וכולן גם גידלו, בעזרת אנשיהן היקרים, גם משפחה לתפארת ומרובת ילדים.
את האידיאל נשמתי מגיל אפס. חבל
לי שהמציאות בה אני נתקלת רחוקה משם מרחק גדול.
