יום שני, 15 ביולי 2013

נפשי- איפה אבקשך?


לכל אדם יש בחייו את השנה ההיא
השנה בה פתאום הוא עובר איזה גשר נעלם בין אתמול למחר.
כל אדם חווה את השלב הזה. 

יש שיקראו לזה התבגרות.
יש שיאמרו שזה איבוד התמימות.
אך כל אחד שעבר את השלב הזה יודע- 
שחייו נחלקים לחלקים.
והשנה ההיא מהווה קו מודגש וברור בין החלק שלפניה, 
ובין מה שאחריה.

בשבילי זו הייתה שנת ת.ש.ס.ה.

כל שנה, בהגיע הימים האלו אני נכנסת לסוג של בועה.
כאילו נכבה לי לרגע המנוע.
אנשים שמכירים אותי רק זמן קצר לא מבינים.
"את עייפה?" הם שואלים. "מרגישה טוב?"
והאמת שהכי קל לי לברוח לשם.
"כן אני חולה. לא ישנתי בלילה. ילדים, אתם יודעים."
עייפה.

כי איך אפשר בכלל להתחיל ולהסביר לאנשים מבחוץ מה קורה לי שם בפנים כל שנה. 
יצא לאריאל שרון וזה נופל גם ככה בשבועות שהם באסה.
לא שומעים מוסיקה. לא אוכלים בשר. אין חתונות. יש צום.
כן אני יודעת- זה בגלל החורבן ההוא מלפני 1945 שנים.
אבל נדמה שמאז ועד היום לכל דור ודור יש עוד ""סיבה" להרגיש את הכאב חזק בבטן.

מה עושים עם הכאב הזה בכלל?! ולאן מנתבים אותו?
אין משהו רשמי. אין קבר או מצבה.
רק כאב עמוק וחד שמבליח.

לפחות יש לנו את תשעה באב.

יומיים אחרי הגירוש הסתובבתי ברחוב יפו בירושלים. הרגשתי כמו בסרט איטי. הולכת נגד זרם אדיר של אנשים.
כולם נהגו כמדי יום ביומו. החופש הגדול בעיצומו.
אני חושבת שאז. 
זה היה הרגע.
של השבירה הסופית והטוטאלית.
שהבנתי שלא רק שיצאתי עכשיו מחלום בלהות-
אני עם הצלקות- לבד.

אלפי אנשים גורשו תוך שבוע.
והלבבות לא נרעדו.
הבתים נותצו לרסיסים בשניות. 
והאדמה לא הזדעזעה.

האדישות הזו- הרגה אותי.

מאז טמנתי את תמימותי עמוק עמוק בבטן פנימה.
ביום רגיל לא ניתן בכלל לדעת שהיא שם.
אני מחוספסת, שנונה, זורמת, תוססת.
כאילו מאומה לא קרה.

ורק ביום הזה- לעזאזל!
כמו נפתח לפתע צוהר קטן אל הנשמה. ואיני מצליחה עוד להחניק את הילדה התמימה ההיא שפוערת עיניים גדולות- ולא מסוגלת להבין. 
לא מסוגלת להכיל!

אלוהים שבשמיים!!! 
היא זועקת מקרבי.

איך?
זה 
קרה?

וכמו במכונת זמן משוכללת אני נשאבת למערבולת מסחררת שזורקת אותי אחורה ומנפצת את גופי על סלעי הזכרון.
 שברי התמונות, הקולות והריחות ננעצים בי ולא מרפים.
עד שאזיל דמעה.
פעם בשנה אני מוכרחה.
לֵבָכּוֹת 

את החולות ואת הדיונות.
את הגגות האדומים.
את הים הטורקיז הצלול.
את החממות והטרקטרונים.
את בתי הכנסת וגני המשחקים.

את זיעת החקלאים
את האומץ והנחישות
את ההאחזות בקרקע החולית
את הקהילתיות וטוּב הלב
את הילדוּת ואת התוׁם

את התמימוּת
את התמימוּת
את התמימוּת
..................

ושוב-
אתפוס חזק את הילדה.
זו שתקוותה התנפצה,
והיא עודנה חובקת את השברים
יחד עם קרעי ליבה.
ואדחוס 
ואקפל 
ואצמק
אותה לתוך דל"ת אמותיה
בפינה ההיא 
הנשכחת 
בלב.

לינקים לאמיצים:



אחת השקיעות התמימות האחרונות בגוש- בגן המשחקים- ימים ספורים לפני הסוף



יום חמישי, 11 ביולי 2013

מבין החרכים


מגיל קטן מאוד הייתי שותפה לעולם התורה והלימוד של אבא שלי. בכורה להוריי, אבי הצעיר תמיד התנהג איתי בפשטות וכנות. סיפורי תנ"ך לפני השינה, שאילת שאלות ופילפולי קושיות סביב שולחן השבת- אבא תמיד שלח אותי לארון הספרים להסתכל, ללמוד ולהחכים בעצמי.

זכרון ילדות מתוק נושן- אנחנו גרים בניו יורק בשליחות, ואבא מעיר אותי מוקדם בבוקר, לוקח אותי עימו לבית הכנסת, שיעור בדף היומי, ואחריו מוביל אותי בזמן לבית הספר ואני ילדה בכיתה ג'.

אבל כך היה זה תמיד. אולי בסביבה האמריקאית הפתוחה זה התאפשר יותר, קבוצת לימוד משכימי קום במחנה הקיץ בה אבא עבד. התלוותי אליו לכל שיעור, הרצאה ודרשה שנתן וגמעתי את המילים בשקיקה.

אלול- אבא מעיר אותי לפני עלות השחר ואני מקפידה כל בוקר ובוקר לרוץ אחריו לבית הכנסת ולחוות סליחות ספרדיות עם מנגינה מתוקה מתוקה. אני הבת היחידה בעזרת נשים והגבאי הנחמד עובר עם כוסות תה מהביל, נכנס גם אליי ומגיש בחיוך.

מנגינת ילדותי היא מנגינת טעמי המקרא.
מאז שאני זוכרת את עצמי אבא מלמד בני מצווה לקרוא בתורה. ובכל ערב שבת כשאני כבר במיטה אני שוכבת ומקשיבה לאבא שחוזר על הקריאה למחר וקלוו מתנגן, צלול ומתוק.
צלילי בית אבא.

אבא מלמד את אחי לשיר אנעים זמירות- אני קולטת מהר ושרה שוב ושוב בבית, בשולחן שבת ובכלל. כל כך רוצה גם.
בת מצוה- אני רוצה ללמוד את טעמי הפרשה לי- אבא מסכים בשמחה. חושבים אולי למצוא מניין נשים באפרת לקריאה ובסוף הרעיון מתמוסס.
אחי לומד לבר מצוה- אני לומדת מהאזנה את הפרשה שלו ומקנאה.

תמונות הילדות שלי בהן אני עומדת בעזרת נשים ומציצה בין החרכים של המחיצה עולות שוב לנגד עייני. התחושה הזו של הצצה, של עמידה מבחוץ למקום ההתרחשות צרובה לי עמוק בתודעה. ואיתה מגיעה גם תחושת הערגה.
השתוקקות, כמיהה, משיכה.
למה אין לי חלק בזה? מדוע אני נותרת מאחור?

בשמחת תורה עומדות כל הנשים מביטות על הגברים הרוקדים ומרכלות. אני בת 14. נעמדת על כיסא וקוראת "למה אנחנו לא רוקדות? שמחת תורה ורק מדברות?" הנשים המבוגרות מביטות בי במבטים אדישים/ מוכיחים/ מופתעים- ואני נאדמת.
יותר לא חזורת לבית כנסת של השכונה בשמחת תורה. מוצאת מניין בו נשים גם רוקדות- עם ספר תורה.

פורים- מגילת אסתר. קבוצה של נשים שלא יכלו להגיע ולשמוע מגילה עם הציבור בבית הכנסת- מי מגיע לקרוא להן? גבר. אחת הנשים עומדת וקוראת את הברכה (כי הגבר כבר יצא ידי חובה) ואז הגבר עומד, מוקף נשים וקורא להן.
קשה לי. יותר מאוחר אלמד בעצמי את הטעמים. 
בסוף מגיע השלב בו אני גם קוראת לנשים נוספות.

כל עוד היית רווקה- עוד הצלחתי. ללמוד תורה, להתפלל, להקפיד על מניין, סליחות וברכות.
ואחרי הנישואין והילדים מה?
כשכל מה שמחבר אותי לעולם התורה בחיי היומיום האפורים- זה המנהגים וההלכות שתלויות בזמן. פתאום יש ראש חודש, פתאום יש חג. יש שבת. הדלקת נרות. לפעמים תפילה.
בשבתות בקיץ משכיבה את הילדים ונשארת בבית.
ואז מה? קידוש. רוצה לקדש את השבת. האיש שלי  היה בתפילה, עמד ואמר "ויכולו השמיים והארץ" העיד על שביתת האל מכל מלאכתו. ואני- חייבת גם- מדאורייתא.
קידוש. אקט קטן של חיבור לקודש.

ניכסו הגברים את התורה לעצמם
לאחרונה סער עולם הפייסבוק (ובעקבותיו התקשורת) סביב עדויותן של נשים רבות על ההטרדות והפגיעות המיניות שחוו במהלך חייהן. על המהלך היו דעות לכאן ולכאן. 
בהתחלה, יש להודות, סלדתי מהעניין וזה היה נראה לי מיותר- למה לפתוח פצעים ישנים שהגלידו? בואו נתקדם הלאה. למה צריך לחזור ולפשפש בזה? אבל ככל שראיתי יותר ויותר פוסטים פתאום חשבתי- זה כמו המודעות לסרטן השד. עד שלא עושים איזה קמפיין אידוטי זה כנראה לא נכנס לאנשים לראש.... ואילולא היה זה נושא כה רגיש הייתי אומרת- יאללה! בואו נעשה שבוע מודעות להטרדות מיניות ושכל אישה במדינה הזו תשתף בסיפור אחד קטן- ואז, אולי סוף סוף יפול האסימון לאנשים.

אחרי שגם אני שיתפתי משלי, ואחרי שראיתי את ההדים שנוצרו- פתאום הבנתי עד כמה הגברים לא מודעים לsate of mind התמידי של אישה.
בכלל לא במודעות שלהם והם לא מבינים איך זה להסתובב כל הזמן עם פחד תמידי, עם חוש שישי נוסף ב"היכון". איך כל הליכה בסמטה חשוכה, בגרם מדרגות אפל, איך כל עצירת טרמפים או טיול בחו"ל מלווה בדריכות נוראית.
אישה לומדת די מהר ומגיל צעיר להיות ערנית ודרוכה. חציית רחוב בו עובדים פועלים ששורקים (ולא, השיר על אהבת פועלי הבניין הוא לא באמת חמוד) נסיעה באוטובוס כשגבר יושב צמוד מדי, נסיון להשאר מנומסת כשכל מוכר/ מאבטח/ נהג מונית נחמד מדי, מחמיא מדי, פולש מדי למרחב...

כל אלו הן חוויות שזרות לגבר הממוצע. הן בכלל לא עולות בדעתו. ומשם כמובן הדרך קצרה לאמירות מסוג "הן מגזימות" "לא קרה שום דבר" "סתם מחפשות צומי" "פמניסטיות משוגעות"

ולמה אני מביאה את כל ההקדמה הזו? (כן זו היתה רק הקדמה)
כי מעניין לעניין באותו עניין.

גברים דתיים לא מבינים. לא יודעים ולא חושבים- מה החוויה של אישה- בת, שגדלה בחברה הדתית.

בשיחה עם האיש שלי היום אחרי צפייה בסרט גמר מרגש של בחורה בשם תהילה רענן- ישבתי והסברתי לו בדמעות, שלגדול כבת דתייה זה להיות מודרת מכל קשר לעשייה ולחיבור לעולם התורה והמצוות.
התחושה הזו של עמידה מבחוץ, של נספחת. של מבטים תמהים האומרים "מה מעשייך כאן?"
למדת גמרא במדרשה? למה? איך זה קשור אלייך בכלל?!
ולי זה צורם וצועק ומפריע.
איפה החלק שלי?

דודה שלי הוכרזה בין 50 המדענים הצעירים המשפיעים על העולם. יש האומרים שהיא במסלול לפרס נובל. יחסית צעירה וכבר פיתחה מחקר על רקמות מתאי גזע שכנראה ישפיעו על האנשות כולה.
אישה, דתיה, אמא לשישה משנה את פני הרפואה כפי שהכרנו עד היום. שמה ירשם בדפי ההיסטוריה.
מדהים לא?!
יש לי גם דודה שופטת, ואחת קלינאית תקשורת בעלת שם, מנהלת, פסיכולוגית- כולם מומחיות בתחומן....

אבל בעולם התורה מה? איך ייתכן שבחלק הכי מרכזי הקשור להיותנו יהודיות דווקא אין לנו חלק ונחלה?!
מדוע בתחום זה אין אישה המשפיעה בצורה כה משמעותית על עולם התורה?

בשם הצניעות, בשם הבורות ובעיקר בשם ההשפעות מבחוץ (הן המוסלמיות והן הנוצריות) ניכסו הרבנים בשנים האחרונות את עולם התורה לגברים בלבד. האישה הפכה במקרה הטוב לצופה מן הצד או בכלל לא לחלק מהתמונה. הפסיקות וההבחנות נעשו מנקודת מבט גברית בלבד עד כי נוצר שיח חד ממדי ופלקטי בבירור ההלכות - אפילו אלו הנוגעות לנשים עצמן!

ומיד יגיעו הקולות הזועקים: "רפורמיות! פמיניסטיות! משוגעות!"
כי זה הכי קל לצעוק את זה. כי באיזה שהוא מקום כל כך מפחדים מהרפורמיוּת שכבר אין מקום לשיח אמיתי, מעמיק וכנה על מקומה של האישה בהתנהלות הדתית בקהילה.
מרוב פחד זורקים את התינוק עם האמבטיה. לא משנה שבהלכה בכלל לא נאסרה הנחת תפילין על נשים, או קריאה בתורה, או קידוש או לימוד. 
"המדרון חלקלק" מנדים את הראש ברצינות תהומית.
אבל לכם הכי קל. 
"בואו נשאר במקום ולא נזוז ולא נטפס אל פסגת ההר שמא נמעד. "
לכם הרי אין מה להפסיד. התורה שלכם.

אבל כמו שאומרת נעמה, גיבורת הסרט "מאחורי המחיצה"- זה טבוע בנו עמוק הסלידה מאישה המניחה תפילין אבל מצד שני גם טבועה בנו הערגה וההשתוקקות לתורה- נמאס לנו להסתכל מעבר למחיצה כאילו לנו אין חלק בתורה.

על החתום-
יהודיה שהיא אישה.

נ.ב. מצרפת את הסרט באורך 10 דקות- מומלץ ביותר. אמיתי, נקי, עשוי בדיוק וברגישות- מבטא כל כך טוב את המתח, הסתירה והדיאלוג הפנימי שלי כאישה דתית.
מאחורי המחיצה