לכל אדם יש בחייו את השנה ההיא.
השנה בה פתאום הוא עובר איזה גשר נעלם בין אתמול למחר.
כל אדם חווה את השלב הזה.
יש שיקראו לזה התבגרות.
יש שיאמרו שזה איבוד התמימות.
אך כל אחד שעבר את השלב הזה יודע-
שחייו נחלקים לחלקים.
והשנה ההיא מהווה קו מודגש וברור בין החלק שלפניה,
ובין מה שאחריה.
בשבילי זו הייתה שנת ת.ש.ס.ה.
כל שנה, בהגיע הימים האלו אני נכנסת לסוג של בועה.
כאילו נכבה לי לרגע המנוע.
אנשים שמכירים אותי רק זמן קצר לא מבינים.
"את עייפה?" הם שואלים. "מרגישה טוב?"
והאמת שהכי קל לי לברוח לשם.
"כן אני חולה. לא ישנתי בלילה. ילדים, אתם יודעים."
אנשים שמכירים אותי רק זמן קצר לא מבינים.
"את עייפה?" הם שואלים. "מרגישה טוב?"
והאמת שהכי קל לי לברוח לשם.
"כן אני חולה. לא ישנתי בלילה. ילדים, אתם יודעים."
עייפה.
כי איך אפשר בכלל להתחיל ולהסביר לאנשים מבחוץ מה קורה לי שם בפנים כל שנה.
יצא לאריאל שרון וזה נופל גם ככה בשבועות שהם באסה.
לא שומעים מוסיקה. לא אוכלים בשר. אין חתונות. יש צום.
כן אני יודעת- זה בגלל החורבן ההוא מלפני 1945 שנים.
אבל נדמה שמאז ועד היום לכל דור ודור יש עוד ""סיבה" להרגיש את הכאב חזק בבטן.
מה עושים עם הכאב הזה בכלל?! ולאן מנתבים אותו?
אין משהו רשמי. אין קבר או מצבה.
כן אני יודעת- זה בגלל החורבן ההוא מלפני 1945 שנים.
אבל נדמה שמאז ועד היום לכל דור ודור יש עוד ""סיבה" להרגיש את הכאב חזק בבטן.
מה עושים עם הכאב הזה בכלל?! ולאן מנתבים אותו?
אין משהו רשמי. אין קבר או מצבה.
רק כאב עמוק וחד שמבליח.
לפחות יש לנו את תשעה באב.
יומיים אחרי הגירוש הסתובבתי ברחוב יפו בירושלים. הרגשתי כמו בסרט איטי. הולכת נגד זרם אדיר של אנשים.
כולם נהגו כמדי יום ביומו. החופש הגדול בעיצומו.
אני חושבת שאז.
אני חושבת שאז.
זה היה הרגע.
של השבירה הסופית והטוטאלית.
שהבנתי שלא רק שיצאתי עכשיו מחלום בלהות-
אני עם הצלקות- לבד.
אלפי אנשים גורשו תוך שבוע.
אלפי אנשים גורשו תוך שבוע.
והלבבות לא נרעדו.
הבתים נותצו לרסיסים בשניות.
והאדמה לא הזדעזעה.
האדישות הזו- הרגה אותי.
מאז טמנתי את תמימותי עמוק עמוק בבטן פנימה.
ביום רגיל לא ניתן בכלל לדעת שהיא שם.
אני מחוספסת, שנונה, זורמת, תוססת.
מאז טמנתי את תמימותי עמוק עמוק בבטן פנימה.
ביום רגיל לא ניתן בכלל לדעת שהיא שם.
אני מחוספסת, שנונה, זורמת, תוססת.
כאילו מאומה לא קרה.
ורק ביום הזה- לעזאזל!
ורק ביום הזה- לעזאזל!
כמו נפתח לפתע צוהר קטן אל הנשמה. ואיני מצליחה עוד להחניק את הילדה התמימה ההיא שפוערת עיניים גדולות- ולא מסוגלת להבין.
לא מסוגלת להכיל!
אלוהים שבשמיים!!!
אלוהים שבשמיים!!!
היא זועקת מקרבי.
איך?
זה
קרה?
וכמו במכונת זמן משוכללת אני נשאבת למערבולת מסחררת שזורקת אותי אחורה ומנפצת את גופי על סלעי הזכרון.
שברי התמונות, הקולות והריחות ננעצים בי ולא מרפים.
עד שאזיל דמעה.
פעם בשנה אני מוכרחה.
לֵבָכּוֹת
את החולות ואת הדיונות.
את הגגות האדומים.
את הים הטורקיז הצלול.
את החממות והטרקטרונים.
את בתי הכנסת וגני המשחקים.
את זיעת החקלאים
את האומץ והנחישות
את ההאחזות בקרקע החולית
את הקהילתיות וטוּב הלב
את הילדוּת ואת התוׁם
את התמימוּת
את התמימוּת
את התמימוּת
..................
ושוב-
אתפוס חזק את הילדה.
זו שתקוותה התנפצה,
והיא עודנה חובקת את השברים
יחד עם קרעי ליבה.
ואדחוס
ואקפל
ואצמק
אותה לתוך דל"ת אמותיה
בפינה ההיא
הנשכחת
בלב.
לינקים לאמיצים:
אחת השקיעות התמימות האחרונות בגוש- בגן המשחקים- ימים ספורים לפני הסוף
